החלטה בתיק ת"א 7678-08-09

המבקשים, שהינם נתבעים 4-2 בהליך זה, מבקשים לדון בבקשתם לביטול פסק-הדין שניתן נגדם ולחלופין להאריך את המועד הנתון להם לשם הגשת בקשה לביטולו. התובע-המשיב מתנגד לכך.

א.    ההליך והצדדים לו

1.      התובע הגיש נגד המבקשים ונתבע נוסף תובענה כספית לתשלום 73,000 ש"ח. המבקשים והנתבע הנוסף הגישו כתב-הגנה אחד כשהם מיוצגים על-ידי עורך-דין.

2.      לקדם-המשפט שנקבע ליום 28.4.2010 לא התייצבו המבקשים ובא-כוחם, אף לא הנתבע הנוסף, הגם שזומנו כדין. בא-כוח התובע הצהיר במעמד הדיון שאחרי הגשת התובענה וטרם הדיון שולם על חשבון החוב סך 23,000 ש"ח מבלי שהדבר יהא כרוך בסיום ההליך בפשרה כנגד תשלום זה לבדו. לפיכך, לבקשת התובע ובהיעדר התייצבות של הנתבעים או מי מטעמם ניתן על-אתר פסק-דין בו חוייבו הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 50,000 ש"ח בצירוף הוצאות (להלן פסק-הדין).             

3.      פסק-הדין הומצא לבא-כוחם של הנתבעים ביום 10.6.2010 כפי שמעיד אישור מסירה המצוי בתיק בית-המשפט. הנתבעים, באמצעות בא-כוחם דאז, הגישו בקשה לביטול פסק-הדין (להלן בקשת הביטול הראשונה). דיון בה נקבע ליום 12.9.2010 (להלן הדיון בבקשת הביטול).

4.      ביום 30.8.2010 ביקשו הנתבעים, באמצעות בא-כוחם, לדחות את מועד הדיון. בקשתם נענתה והדיון בבקשת הביטול נדחה ליום 15.9.2010. החלטה שניתנה על כך הומצאה לבא-כוח הנתבעים בפקס' ידני. אף-על-פי-כן לא התייצבו הנתבעים ובא-כוחם לדיון. לבקשת התובע, שהוא ובא-כוחו נכחו בדיון, נמחקה הבקשה לביטול פסק-הדין תוך חיוב הנתבעים בהוצאותיה. אגב כך נקבע שפסק-הדין שניתן נגד הנתבעים יעמוד על מכונו. החלטה זו הומצאה לבא-כוחם של הנתבעים ביום 23.9.2010.

5.      רק ביום 19.7.2011 הוגשה הבקשה שלפני (להלן בקשת הביטול השניה). בין לבין החליפו המבקשים את ייצוגם. לבקשה צורף תצהירו של מבקש 1 בלבד. לדיון שנקבע בבקשה התייצבו המבקש 1 ובא-כוחו דהיום. מבקשים 3-2 לא התייצבו אף שבהחלטה מיום 14.9.2011 הוריתי על התייצבות אישית של בעלי-הדין. לעת הדיון ויתר בא-כוחו של התובע על חקירת מבקש 1 על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם על-פה.

ב.    דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.      בקשת הביטול הראשונה נמחקה בהחלטה מיום 15.9.2010. נוכח החלטה זו אין עוד המבקשים עשויים לעתור לחידוש הדיון בה. הדברים יפים מקל וחומר נוכח הנסיבות בהן ניתנה אותה החלטה, קרי, בדיון שהנתבעים זומנו אליו כדין, שנדחה לבקשתם ושאליו לא התייצבו.

2.      יש לדון אפוא בבקשה החלופית להארכת המועד לשם הגשת בקשה חדשה לביטול פסק-הדין. המועד לעתור לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נקבע בחיקוק והועמד על 30 יום [תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי]. בקשה להארכת המועד טעונה הצבעה על טעם מיוחד [תקנה 528]. המבקשים לא הצביעו על טעם כזה.

3.      כל טענותיהם של המבקשים בבקשה דנן נסמכות על כך שלשיטתם לא יוצגו כהלכה על-ידי בא-כוחם הקודם אשר פעל כשלוחם בעת שניתן פסק-הדין ובעת שהוגשה ונדונה בקשת הביטול הראשונה. בא-כוחם הנוכחי של המבקשים אישר דברים אלה במפורש: " [...] טענותיי שהועלו בבקשה ובתצהירו של המבקש 1 הם במישור היחסים שבין המבקשים לבין מי שייצג אותם בעת שניתן פסק-הדין" [עמ' 7 לפרוטוקול].

דא עקא, המבקשים אינם עשויים להישמע בטענה שלא ידעו על-אודות קדם-המשפט שנקבע לשם דיון בתובענה, על פסק-הדין שניתן באותו דיון בשל אי-התייצבותם אליו, על קביעת דיון בבקשת הביטול הראשונה או על ההחלטה שניתנה בה בהיעדר התייצבותם לאותו דיון. כלל הוא ש" שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח" [סע' 2 לחוק השליחות; ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80 (1981)]. בציר היחסים שבין המבקשים לבין התובע, שהוא הנדון כאן, אין הם עשויים להיבנות מכך שבא-כוחם לא ידעם לכאורה (ולעניין זה איני קובעת כל ממצא לכאן או לכאן) על-אודות מהלך הדיון בתובענה והחלטות שניתנו בגדרה.

4.      לא-זו-אף-זו, העמדת עורך-דין מייצג אינה פוטרת בעל-דין מחובתו לגלות עניין בהליך המתנהל נגדו ובתוצאותיה של בקשה שהוגשה מטעמו. המבקשים חתמו על יפוי-כוח לבא-כוחם הקודם בקשר עם יצוגם ומכאן שידעו על ההליך שמתנהל נגדם. ככל שהמבקשים כשלו בבחירת בא-כוח שייצגם נאמנה, ומובן שאיני קובעת דבר וחצי דבר בעניין זה, אזי עליהם לחפש תרופה וסעד לתלונתם במישור היחסים שבינם לבין בא-כוחם הנ"ל. בתלונותיהם כנגד מי שייצגם על-פי בחירתם אין כדי לרפא את מחדליהם המתמשכים בהליך זה.

ברגיל לא יהוו טעות או מחדל של עורך-דין טעם מיוחד להארכת מועד שנקבע בחיקוק. יתרה מכך, עצם יחוסו של מחדל לעורך-דין מייצג אינו פוטר את בעל-הדין השולח מלקיים חובה המוטלת עליו במעמדו כבעל-דין [ראו למשל בש"א 7148/95 מדינת ישראל נ' סמניה, פ"ד מט(4) 820 (1996)]. גם הזנחה או רשלנות, בין שאלה מיוחסים לבעל-הדין עצמו ובין שמקורם בבא-כוחו, לא יהוו בהכרח טעם להארכת מועד, אפילו לא נדרש אלא הסבר סביר שאינו עולה כדי טעם מיוחד [ב"ש 304/86 ברנר נ' וולקן, פ"ד מ(2) 418 (1986)]. כאשר נדרש בעל-דין להצביע על טעם מיוחד להארכת המועד יפים הדברים שבעתיים.

5.      התובע הצביע על כך שלאחר שפסק-הדין הוגש לביצוע הומצאה אזהרה לכל הנתבעים ביום 24.12.2010 וצירף לתגובתו תיעוד על כך. לא בא מפי המבקשים כל הסבר מדוע זה השתהו שיהוי כה ניכר ממועד זה, בו כבר ידעו הם עצמם על-אודות פסק-הדין שניתן נגדם, ולא הגישו את בקשת הביטול השניה אלא בחלוף כשבעה חודשים נוספים. שיהוי זה רובץ לפתחם של המבקשים והם נושאים בתוצאותיו. גם מבחינה זו אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין. לעת הזו הפך פסק-הדין סופי וחלוט והתובע רשאי להסתמך עליו. בנסיבות שתוארו לעיל גוברת השיקול שבהסתמכות התובע על זכותם של המבקשים לברר את התובענה לגופה. זכות כזו ניתנה להם והם, במחדליהם המצטברים, החמיצו אותה.

6.      לכך מצטרפת העובדה שלתמיכתה של בקשת הביטול השניה לא צורף אלא תצהירו של מבקש 1 בלבד. הלה אינו עשוי להצהיר דבר על-אודות ידיעתם של מבקשים 2 ו-3 - היא אותה ידיעה שטענות לגביה ניצבות ביסודה של בקשת הביטול שלפני.  בהיעדר תצהיר של מבקשים 2 ו-3 שיבאר ברחל-בתך-הקטנה מה ידעו הם עצמם בכל הקשור להליך ולבקשות שהוגשו בגדרו יש לקבוע שהבקשה מטעמם הוגשה כשהיא אינה נתמכת בתצהיר לאימות עובדותיה. אף בשל כך אין לבקשתם של מבקשים 3-2 על מה שתסמוך. עוד נזקפת לחובתם של מבקשים אלה העובדה שבחרו לעשות דין לעצמם ולא התייצבו לדיון שנקבע בבקשת הביטול השניה, כל זאת בניגוד להחלטה שיפוטית מפורשת. יש בכך כדי להעיד על זלזול בהליך השיפוטי, בבית-המשפט ובצד שכנגד. 

ג.    סיכומם של דברים

הבקשה על שני ראשיה נדחית.